את לא צוות הווי ובידור של הילדים שלך.
אני יודעת כמה קשה לשמוע שוב ושוב: "אמא, משעמם לי…" האינסטינקט שלנו הוא מיד להציע משהו: משחק, יצירה, מסך או פעילות. אבל דווקא הרגע הזה הוא הזדמנות.
ילדים נולדים סקרנים. הסקרנות היא המנוע של המשחק, הלמידה והיצירתיות שלהם.
כשבכל פעם שאנחנו שומעות "משעמם לי" אנחנו ממהרות לספק גירוי מבחוץ, המוח מתרגל שמישהו אחר אחראי לייצר עניין. וזו תלות שאנחנו פחות רוצות ליצור בגילאי הגן והיסודי.
אם אנחנו מאפשרות כמה דקות של שעמום, משהו אחר מתחיל לקרות. אחרי התסכול הראשוני, המוח מתחיל לחפש רעיונות, להמציא, לבנות וליצור. כך מתפתחת היכולת לייצר עניין מבפנים.
מה "משעמם לי" באמת אומר?
לפעמים זו בקשה לתשומת לב. לפעמים זה עייפות, או קושי לעבור ממצב אחד לאחר (אחרי בית הספר, אחרי חוג). לפעמים זה פשוט אי נוחות מהשקט. בכל המקרים, ההתייחסות היא אותה התייחסות: קודם מכירים ברגש, ואחר כך נותנים לילד להתמודד איתו.
ושימו לב: זה לא אומר להתעלם מהילד. זה אומר להיות איתו בלי לפתור.
אז מה כן אפשר לעשות?
- להתחבר קודם. במקום לתת פתרון: "אני שומעת שמשעמם לך ולא נעים לך."
- להעביר את הכדור אליו. "מעניין אותי, מה הרעיון הראשון שיעלה לך?"
- להשאיר בסביבה משחקים פתוחים. קוביות, לגו, כריות, דפים, טושים, קרטונים, בובות או מכוניות. חומרים שאין להם דרך אחת "נכונה" לשחק בהם.
- אם הילד עדיין תקוע, להציע התחלה קטנה במקום פעילות שלמה: "אולי תבנה משהו שאפשר להיכנס אליו?" או "מעניין כמה דרכים אפשר למצוא להשתמש בכרית." זה נותן כיוון, אבל משאיר את היצירתיות אצלו.
סביבה מוכנה עוזרת, אבל היא לא מספיקה
שווה לארגן פינה עם חומרים פתוחים, אבל חשוב לזכור שסביבה מוכנה לבדה היא לא תחליף לנוכחות שלנו. הטריק הוא לשלב: להכין את הסביבה, להיות זמינה רגשית, ולדעת מתי לסגת. כשילד כבר שקוע במשחק, לא מתערבים. לא שואלים "מה אתה בונה?" ולא מתקנים. אנחנו משאירים לו את הזרימה.
מה עושים כשהוא פשוט לא מצליח?
יש ימים שבהם ההתחלה קשה במיוחד. אפשר לשבת לצידו למשך חמש דקות, להתחיל לבנות משהו בעצמך בלי להציע לו להצטרף, ולראות אם הוא מתקרב. הילדים לרוב מצטרפים כשהם מרגישים שאף אחד לא דוחף אותם.
ומה עם ההורה?
זה גם אימון עבורנו. לשבת לידו ולא לתקן, לא להציל, לא לדאוג שהוא "מבזבז זמן". לסמוך על כך שהמוח שלו יודע מה לעשות עם רגע ריק. ואם הכול נראה לנו לא מספיק, אפשר להזכיר לעצמנו שהימים הארוכים בחופש הם בדיוק המקום שבו הדבר הזה צומח.
לא כל רגע חייב להיות מלא בפעילות. לפעמים דווקא השעמום הוא הקרקע שממנה צומחות הסקרנות, היצירתיות והעצמאות.
