לפעמים השיעור הכי חשוב קורה במגרש הכדורגל.
קראתי מאמר של ד"ר יעל דפנה טליאס, והוא נגע בדיוק בנקודה שאני חוזרת עליה שוב ושוב עם הורים.
ליאו מסי ניגש לבעוט פנדל במשחק גורלי והחמיץ. המצלמות תיעדו את האכזבה על פניו. מה שקרה אחרי זה מה שחשוב: הוא המשיך לשחק, באותה נחישות.
זה בדיוק ההבדל בין ילד עם ביטחון עצמי לילד עם מסוגלות עצמית.
ביטחון עצמי אומר: "אני מוכשר". מסוגלות עצמית אומרת: "גם אם יהיה לי קשה, אצליח להתמודד".
ילד שבטוח בעצמו רק כשהוא מצליח, מתפרק כשהוא נכשל. ילד עם מסוגלות עצמית יודע שגם אם טעה, יש לו את היכולת לנסות שוב.
למה זה משנה לנו כהורים?
כי אנחנו, בלי כוונה, נוטות להשקיע בביטחון עצמי. אנחנו מחמיאות, מעודדות, אומרות "את הכי טובה" ו"אתה מצליח בכל דבר". זה בא מאהבה, וזה נעים לשמוע. אבל כשהילד פוגש כישלון אמיתי (ציון נמוך, חבר שלא רוצה לשחק, משחק שהפסיד), המשפטים האלה לא עוזרים לו, כי הם נשענים על הצלחה. הוא לא יודע מה לעשות כשהמציאות לא מתיישבת איתם.
מסוגלות עצמית, לעומת זאת, נבנית דווקא מרגעים לא נוחים. היא נבנית כשהילד חווה קושי ומגלה שהוא שרד אותו.
איך זה נשמע בבית?
הנה כמה דוגמאות להבדל בין שני סוגי המשפטים:
- במקום "אתה הכי טוב בכדורגל", אפשר: "ראיתי שהתאמנת על זה כל השבוע, ואפילו כשהחמצת המשכת לנסות."
- במקום "לא נורא, זה לא משנה", אפשר: "אני רואה שאתה מאוכזב. זה באמת מבאס. מה אתה חושב לעשות הפעם?"
- במקום "תן לי, אני אעשה את זה", אפשר: "אני כאן אם תרצה עזרה. מה כבר ניסית?"
איך בונים את זה?
לא במשפטים כמו "את הכי טובה" או "לא נורא". אלא כשאנחנו נשארות לידם ברגע הקושי, נותנות מקום לאכזבה, ומאמינות ביכולת שלהם להתמודד.
אלה שלושה צעדים פשוטים שאפשר לאמץ מהיום:
1. לתת לאכזבה מקום. לא לתקן ולא לזרז. לפעמים מספיק להגיד "אני כאן" ולשבת לידו. רגש שקיבל הכרה יורד מהר יותר.
2. לשאול ולא לפתור. "מה היית עושה אחרת?" "מה ניסית עד עכשיו?" כל שאלה כזו מעבירה את הכדור אליו, ואומרת לו שאנחנו מאמינות שיש לו תשובות.
3. לספר על הדרך. אחרי שהמצב נרגע, אפשר להזכיר מקרה קודם: "זוכר שבשבוע שעבר לא הצלחת לפתוח את המשחק, ובסוף מצאת דרך? ככה גם עכשיו."
מה לגבי הפסד במשחקים?
המקום הטבעי לאמן את זה הוא משחקי קופסה וקלפים בבית. אל תתני לו לנצח תמיד. כשהוא מפסיד, אפשר לתת לו לשמוע בקול שבאמת באסה להפסיד, ואז להמשיך הלאה: "כן, זה מבאס. רוצה סיבוב נוסף?" זה אימון שווה זהב, כי הילד לומד שרגש קשה לא הורס את המשחק, ושאפשר לצאת ממנו.
הקושי הוא לא סוף הסיפור, הוא חלק טבעי מהדרך.
